לאחר כל השינויים שהוכרזו לגבי המונדיאל, שהוגדל ל-48 נבחרות, היה ברור שאופ”א לא תישאר מאחור ותפספס את ההזדמנות לעלות על רכבת המזומנים. הדבר אכן קרה, וב-19 באפריל 2021 הארגון הודיע על שינוי גדול של הפורמט הבכיר והאייקוני שלהם, ליגת האלופות. במקום שלב הבתים המסורתי, קיבלנו שלב ליגה עם טבלה אחת גדולה, עוד שלב ביניים נוסף לפני שמינית הגמר וכמות הקבוצות הוגדלה מ-32 ל-36.
מה יוצא לאופ”א מזה? כסף כמובן, והרבה. עוד קבוצות מובילות להגדלת כמות המשחקים, וכך גם שלב הפלייאוף שהתווסף לפני שמינית הגמר, ובעידן בו גופי התקשורת משלמים הון תועפות על הזכות לשדר את הליגה הטובה והיוקרתית בעולם, כל השינויים הללו שווים כסף רב לארגון שגם ככה ידוע באהבתו הרבה למזומנים.
מלבד הכסף הרב, באותה תקופה אופ”א הייתה מאוימת מהמיזם השאפתני של הסופר ליג, כש-12 קבוצות בכירות, ביניהן מנצ’סטר סיטי, ליברפול, ריאל מדריד וברצלונה, הכריזו על פרישה דה-פקטו מהמסגרות של אופ”א. הארגון הגדול והחזק הרגיש שמפעל חייו, תרתי משמע, קורס לו מול העיניים, והוא הבין שעליו לבצע שינויים מהותיים על מנת להגדיל את העניין גם בשלבים המוקדמים, ועל הדרך, כאמור, להעשיר במעט את קופתם “הצנועה”.
פלורנטינו פרס. עמד מאחורי הסופר ליג (IMAGO)בסוף המיזם לא קרם עור וגידים ואנחנו נשארנו עם ליגת האלופות, בפורמט חדש ושונה. אותה שיטה נוצרה כדי להעלות את רמת העניין ולהוסיף משחקים בין קבוצות גדולות כבר בשלבים המוקדמים, אבל אני חושב שהבחירה של אופ”א לא רק שלא השיגה את מטרתה, אלא גם משכה פחות עניין גם מפורמט שלב הבתים המסורתית.
גם שלב הבתים ידע לספק מפגשים גדולים
גם כאשר השלב המוקדם בליגת האלופות היה בצורת בתים של ארבע קבוצות, עדיין היינו מקבלים בית או שניים שהוגדרו כ”בית המוות”, וזאת עוד מבלי להתייחס לבתים אחרים עם קבוצות קטנות וחלשות, אך עם שני מועדונים גדולים ודומיננטיים, במה שהבטיח לנו שני מפגשים גדולים כבר בשלב המוקדם. ושיטת הליגה? כן, היא סיפקה לנו כמה משחקים גדולים, אך לא משהו שלא נתקלנו בו בעבר בפורמט הקודם, שגם ידע לספק לנו התמודדויות בין קבוצות גדולות אחת למחזור.
אם ניקח לדוגמה את שלב הבתים האחרון ששוחק לפני שינוי הפורמט, בעונת 2023/24, קיבלנו בו “בית מוות” אחד מובהק של דורטמונד, פאריס סן ז’רמן, מילאן וניוקאסל, בתוספת בתים אחרים עם שתי קבוצות חזקות כמו באיירן מינכן ומנצ’סטר יונייטד וריאל מדריד ונאפולי. אם זה לא מספיק לכם אפשר ללכת עוד שנה אחורה, שם בית המוות סיפק לנו מפגשים בין באיירן מינכן, אינטר וברצלונה, כשגם נאפולי וליברפול, צ’לסי ומילאן, מנצ’סטר סיטי ודורטמונד וכמובן הבית של מכבי חיפה עם בנפיקה, פ.ס.ז’ ויובנטוס נתנו לנו מפגשים מרתקים.
ויטיניה ועומר אצילי (עמרי שטיין)טבלה גדולה מדי, שיטה מסובכת והרבה מאוד בלאגן
אז אחרי שהבנו שכמות המשחקים הגדולים לא באמת עלתה, וגם אם כן אז לא בצורה משמעותית, הגיע הזמן להבין את הבעיה המהותית של הפורמט החדש. שיש לך ליגה אחת גדולה של לא פחות מ-36 קבוצות, וכשהוספת שלב נוסף ומוקדם שסיבך את העניינים, קשה מאוד לאוהדי כדורגל לעקוב ולהתעניין. החשיבות של המשחקים לפני המחזור האחרון לא באמת מובנת לאוהד הממוצע, ואי אפשר באמת לדעת את המצב של הקבוצה שאתה אוהד עד שמגיע המחזור האחרון, שגם הוא “מהיר ועצבני” ומקשה על הצופים בבית להבין מה מתרחש לנגד עיניהם.
נכון, ערב המחזור האחרון בו כל המשחקים מתקיימים במקביל סיפק לנו אינספור שערים, דרמות וסיפורים, אך בסופו של דבר התרחש סוג של כאוס על המסך, כשעד שריקת הסיום של המשחק האחרון, הצופים הממוצעים שאינם עקבו באדיקות לאורך כל העונה, ואינם פתחו במקביל את הטבלה המתעדכנת, לא ידעו באמת את המשמעות של כל גול וגול.
שחקני ריאל מדריד מאוכזבים (רויטרס)בסופו של דבר הפורמט החדש אינו רע או כזה שהורס את הכדורגל, אך יש פה מקרה קלאסי של “If it ain’t broke, don’t fix it”. שלב הבתים ענה על כל הצרכים שפורמט צריך לענות, כשהוא סיפק לנו גם מפגשים גדולים, הפורמט היה מאוד פשוט והצופים ידעו בכל שלב מה המשמעות של כל גול, מבלי שהיו צריכים לחפור במעמקי האינטרנט ולפתוח טבלאות עצומות של 36 קבוצות אל נגד עיניהם. אך עם כל התהליכים שקורים בכדורגל העולמי, כנראה כבר מאוחר מדי לחזור אחורה, ואנחנו רק נראה את מספר הקבוצות הולך ועולה, ואת הפורמט ממשיך להסתבך.
הכתוב הינו טור דעה.